אלכסון הוא אסון
כולם מטיחים האשמות על השריפה בכרמל וכולם צודקים. לדבר כזה יש הרבה אשמים כך שלא קשה למצוא. כן, אלי ישי לא עשה את מה שהיה צריך. זה בוודאי ה-פוליטיקאי שמזמן כבר היה צריך ללכת הביתה. וכן, גם ביבי זלזל בבטיחות. כן, מזוודת הכבאות בכלל היתה צריך להיות בידי השר לביטחון-פנים ולא אצל שר הפנים. כן, סדר העדיפויות העקום של שר האוצר לא נתן תקציב לדברים שחשובים לאזרחים, בזמן שכולנו היינו עדים למאבקי הכוחות הגובלים בסחיטה ואיומים של הקצבת קיצבאות לאברכים. וכל אלה מתקזזים לשורה התחתונה שלא היה מערך כיבוי-אש הולם שיכול לתת מענה לשריפה במקום כזה ובכזה קנה מידה. או יותר נכון, לא היה מספיק כסף ולא היה חשוב מספיק להיות מוכנים גם לשרפת ענק ביער.
אבל לדעתי, חוץ מהפלת עוד ממשלה או פיטורי עוד שר-עלוב-ולא-מתפקד, לא יצא הרבה מהפולמוס התקשורתי להדחת אלי ישי. הוא בסה"כ עוד שעיר לעזאזל של אימפוטנציה הרבה יותר שורשית בניהול מדינת ישראל. שווה להסתכל גם על מובן רחב יותר של המחדל, כי את כל אלה אפשר לקשר לא רק לממשלה הנוכחית, אלא לעשרות שנים ודורות שלמים של הזנחה פושעת ורשלנית בטיפוח אגף הכבאות.
מי שאשמה בזה היא תרבות שלמה של מדיניות שבנויה על אינטרסים מפלגתיים והרגלי התנהלות-בכיבוי-השרפות, שלא באופן מילולי. מדינה שלא מנוהלת אלא מתנהלת, במדיניות של מתן פתרונות לבלת"מים בעדיפות ראשונה מעל הכל, במקום לעסוק באסטרטגיה ופיתוח וחזון לעתיד. מדיניות של גנראלים-מנכ"ליסטים שחיים על האדרנלין של מצבי החירום. מה שקרה עכשיו הוא שבמקרה התלקחה שריפה במשמרת של השרים הנוכחיים, אבל זה גם היה יכול לקרות לכל אחד אחר לפניהם.
זו תרבות החירום שבה אנחנו כל כך טובים. ממלחמה למלחמה, מעלייה לעלייה, ממשבר למשבר, ממיתון למיתון, בין ניסיונות כושלים ולא רציניים להסכמי שלום, לאומדן מתמיד של האיום הגרעיני של אחמדיני. תמיד שמים דגש רק על מה שבוער כרגע ותו לא.
יש מלחמה אז אין זמן לחתור לשוויון בין המינים. יש עימותים עם השכנים ואיומים מהפרסים, אז אין זמן וכסף לדאוג שקשישים או נכי צה"ל יזדקנו מעל לקו העוני. יש שמועות על קהילה יהודית עלומה בערבות פלאשמורה, אז אין זמן ומשאבים חברתיים להתמודד עם הגזענות הפורחת ועולה, שממנה סובלים בני כל שאר העליות שבאו לפניהם. אנחנו עם של ניצולי שואה יהודים שנרדפו בגולה, אז אין לאף אחד אומץ פוליטי להיות אה-פוליטיקלי-קורקט ולהפריד סופסוף בין דת ומדינה, או להשתיק ולהרחיק מפלגות דתיות שקונסות כספים לא-להם מתקציב המדינה תוך סחיטה ואיומים בנוסח מאפיונרי.
ולראייה, יש לנו חיל אויר לתפארת המזרח התיכון ומחוצה לו, אבל אין לנו אפילו שלושה-ארבעה מטוסים מכבי-שריפות שעסוקים בדאגה לחיי העורף. זו הוכחה לצורת חשיבה ולא רק למשאבים ולתקציבים. זו הוכחה שאנחנו כתרבות עסוקים ויעילים הרבה יותר בתקיפת אויבים להגנתנו, מתוך הרגלי פיקוח-נפש-דוחה-שלום-בית, במקום לדאוג לרווחת העם שבעורף, גם במצבים קשים. אלה הרגלים של מצבי חירום. זו הציפייה הקולקטיבית שבזמני חירום כולם יקריבו למען כולם, כולם יסבלו את הסבל שהגורל כפה עלינו ורק המטרה באמת חשובה, כך שלא חייבים לדאוג ל"כולם" הזה. הרי יש לנו סדרי עדיפויות. צריך לדאוג קודם כל לחוד החנית ושכל השאר יסתדרו בינתיים, כי אנחנו הרי עסוקים במלחמת הישרדות קיומית. וזו כבר מזמן הפכה להתנהלות הקבועה גם בזמני הפסקת אש.
זו תוצאה של מדיניות ההפחדה, המצפון הלאומי והחירום, שמונעת תנאי מחייה בסיסיים מהתושבים, מדיניות שממשלות דואגות להזין אותה כדי לשמור על שליטה בעם. זו מדיניות של פאניקה שפוליטיקאים כמו ליברמן עשו ממנה קריירה. הסולידריות החסרה בעם שאנשים כל כך מהללים, היא לא פעם כיסוי תחת וכלי שרת בידי פוליטיקאים עם נטיות פאשיסטיות-לאומניות, רק כדי למשוך את תשומת הלב של העם לאג'נדה מפלגתית, במקום שנתפנה לדרוש את מה שמגיע לנו במסגרת זכויות-האדם והאזרח הבסיסיות.
נראה שדברים טובים בארץ יכולים לצמוח רק מתוך הרעות החולות. בערך כמו שתודות לשריפת ענק בכרמל, סופסוף תהיה לנו זרוע אווירית לכיבוי שרפות בשטחים פתוחים. כך שאולי צריך שיהיה כאן רע מאד כדי שכולם ירצו ללכת לכיוון טוב יותר. כדי שנשכיל לרצות ולחשוב מה כן יהיה טוב לנו לעשות, במקום לדוש בדברים שמהם צריך לפחד, במי אשם, במה שלא עובד ובאיזה רעה צריך להלחם הפעם. עד אז, נמשיך כולנו להתווכח על מהי "הדרך הנכונה" ולאור איזו אמונה, עד שיתייבש לנו הפה, או שיעלו לנו יבלות על אצבעות המקלדת, או שניקלע שוב למצב חירום שמצדיק את ההתנהלות הזו. לפחות בזה אנחנו טובים.
דעה.
לא פעם עברה המילה "קורבן" מול עיניי בזמן האחרון, על כל הטיותיה, כשלפעמים יש לי הרגשה שמשתמשים במילה הזו בכל צורה אפשרית. קורבן מקרבן התקרבן ומתקרבן בהתקרבנות מיותרת, בצדק או מתוך נוחות, מילים שכנראה הפכו לחלק מהשפה היומיומית, מבלי שנשים לב למה בדיוק אנחנו מתכוונים. לא פעם עלו לי שאלות לגבי ההגזמה של תיאורי ה-ק.ר.ב.ן. והקטלוג שמסביב לזה. כי לרוב, מרגע שאמרת למישהו שהוא מתקרבן, גם הפכת את מכלול התחושות והאמירות שלו ללא-לגיטימיים, או לצידוק מופרך המתחבא מאחורי מעטה מסכנוּת מאולץ.
קרוב לנושא הקורבנוּת הזו, בבלוג של כבודו נמרוד פיק, מקפה דה מרקר, בתרגום למאמר של דוקטור דניאל לוין על מצבו של הקורבן. על הלחצים והצרכים, המוצדקים או לא, כלפי ושל קורבנות טראומה – על הדרישה שלנו שיצאו מהמצב הנפשי הזה ו-"שיפסיקו להיות קורבן", לעומת הצרכים האמיתיים. המאמר הזה מתייחס לקורבנות שעברו התעללות למשך כל ילדותם כדוגמא. מצד אחד, יש שיטות טיפול או צופים-מהצד המנסים לעזור להם ע"י "להשתיק את הבכי". לעודד את האנשים להשאיר את קורבנוּתם מאחור, מתוך דאגה וחמלה. זו אולי טעות אנושית, של אלה שלא עברו טראומה, לרצות עבור הקורבנות שלא יישארו כאלה למשך כל החיים. שלא יישארו לנצח כועסים ומדוכאים, במקום לעשות משהו כדי לתקן את הנזק ולצאת ממעגל המסכנוּת.
ומכאן, שבמקום להתייחס אליהם בכבוד ובסבלנות, דווקא אומרים לקורבנות שזה בידיים שלהם, באמירה מבטלת, ובכך מבטלים את הלגיטימציה שלהם להיות קורבנות ולכאוב את מה שקרה. בזמן שההתבוססות הזו במסכנוּת היא רק סימן לתהליך אבל שעדיין לא הושלם. וכשדווקא בנסיבות כאלה של השתקה, קורבנות טראומה הופכים לאפילו יותר מדוכאים וכועסים, משום שלא ניתנת להם הזדמנות להתאבל. כך שלא נשארת להם ברירה אחרת חוץ מלבטא את הכאב שלהם בדרכים שפוגעות בעצמם או באחרים, בצורה שמשקפת את הטראומה.
יחד עם זאת, לא מעט אנשים רואים בלהיות קורבן – בושה. זו הטמעה בתוך התרבות והחינוך שספגנו, אנחנו כמובן לעולם לא נופלים. לעולם לא מדוכאים ולעולם לא נכנעים. אנחנו לא נותנים לאף אחד לכופף אותנו או לנצח אותנו, לעולם. להיות קורבן זה בבחינת כניעה. ולכן גורמים לשאר האנשים להרגיש אחראים לדיכאונות, לכעס ולנסיבות. הבושה בלהיות קורבן קרובה לאי-עמידה בציפיות חברתיות. אלה דפוסים המושרשים בבני אדם, ברוב התרבויות בעולם, אולי מתוך יצר השרדות טבעי.
קורבנות טראומה לומדים להתבייש בכאב. לא פעם גם לא מודים במה שקרה להם. מנסים לשים את זה בצד ולשכוח מזה בכוונה, בזמן שדווקא ההדחקה הזו מתנקמת בהם מכיוונים אחרים ומתבטאת ברבדים אחרים של החיים. דווקא הפתרון הנכון, לפי כותב המאמר, הוא לאפשר לקורבן להמשיך לחיות את מאורעות הטראומה הזו למשך כל חייו, בצורה בריאה. להצליח לשמר את כל הזכרונות וללמוד לחיות איתם. למנוע מאדם שעבר טראומה מלחיות אותה, או להיות מודע אליה, או לא לאפשר לו להשלים את תהליך האבל, זה כמו למנוע ממנו לחיות את חייו האמיתיים. או כמו לגרום לו להמשיך לחיות בתנאי אלימות. גם בגלל שהשיכחה המאולצת הזו של קורבנות את הטראומות שעברו, מנטרלת מהם גם את הזכרון להתנהגויות ומנגנוני ההגנה הבסיסיים שבעזרתם הם שרדו את הטראומות, ולעיתים הכרחיים לתפקודם בחיים.
יש סיבה, לכל אחד ואחת, לרדוף צדק בתחומים מסוימים. יש סיבה לכל אחד ואחת, לראות באנשים אחרים, או עוולות מסוימים כמהותיים, לעומת אחרים שזניחים יותר. יש סיבה לכך שאנשים כועסים או מוטים לכיוון מסוים. לא מוזר לראות מישהו שקופח למשך כל חייו, מתפוצץ על מזבח הקרב למען מטרה המייצגת את המקפחים האישיים שלו. איש אינו מופתע לגבי המניעים שהביאו מחבל להתאבד עם חגורת נפץ. ואיש אינו מופתע לגבי המניעים של שוטר סמוי, שאביו נהרג ע"י ברוני סמים.
מה שסייגתי מתוך כל זה, גם מתוך המאמר של אליס מילר על מהי שנאה, הוא המקום בו כעס הופך לשנאה, ומשם לתוקפנות. הלגיטימציה האישית בעקבות מצב נפשי שלא נפתר, שכביכול מקדשת את האמצעים. אפשר לכעוס גם מבלי להיות אלים. שני אלה – כעס ותוקפנות – הם שני דברים שונים. כעס ושנאה הם רגשות לגיטימיים שרצוי לחוות במודע ולבטא אותם. רצוי להבין כלפי מי הכעס הזה מופנה ומה מניע אותו. כל עוד רגשות מבוטאים כתהליך פנימי של התמודדות והחלמה של אדם, ההאשמה כלפי הכועס בהתקרבנות והתבכיינות היא לא לגיטימית. לא נכון לומר לאדם שקרה לו משהו, או שעושים לו משהו, שהוא צריך לצאת מזה ולהפסיק להתקרבן. דווקא בגלל שזה חלק מתהליך רצוי. ויתרה מזאת, זכותו המלאה.
אבל לא לגיטימי, שבמקום התגברות על טראומות אישיות, או תיקון דרכי העתיד לאור העבר, מתבטא הזעם כתוקפנות מעשית כלפי אחרים, דרך משפך הצדק. תוקפנות כלפי אחרים שמייצגים את הטראומה בעיניי הקורבן. אישית או קולקטיבית. לגיטימי ורצוי שאם מישהו נפגע ממשהו, הוא יחתור למנוע את אותו סבל מאחרים. אבל לא לגיטימי כשאותו אדם משתמש בזה ככלי קיבול להוצאת הכעס והשנאה הזו באמצעי תוקפנות ואלימות. זה כמעט כמו הבדל בין כעס לנקמנות. זו (למיטב הבנתי את אליס) תוצאה של רגשות שלא נחווים במודע ולא מטופלים בזמן, כלפי הגורם שאחראי לכעסו של אותו אדם, שמתבטא בסופו של דבר באדם הזורע הרס ואלימות סביבו, בדרכו אל הצדק, או מקבל החלטות שגויות שהורסות חיי אחרים, מאינטרס אישי, שלעיתים הוא עצמו אינו מבין.
אז אם רצית לבנות עולם צודק יותר, נקי מהעוולות שנגרמו לך או בסביבתך. אנא, התחל מעצמך. אל תשפוך פנימה את כל השנאה שצברת, ע"י ירי לכל הכיוונים בשם מטרות מקודשות. התבונן פנימה. למד את עצמך וחקור למה זה קורה. בגלל מי. מה מפעיל את מנגנון הכעס הזה. והפנה את הזעם לכתובת הנכונה. לא לכל-אלה-שמעצבנים-אותך, באשר הם. גם בגלל שמעגל האלימות הוא מעגל בלתי פוסק, וגם בגלל שבדרך הזו לעולם לא תשתחרר מהמועקה האמיתית שהביאה אותך עד הלום. תוקפנוּת בשם הקורבנוּת, היא בוודאי לא התשובה. להיפך, היא השיא של ההתקרבנות.
כמו שהגיב נמרוד פיק באחת התגובות:
לפעמים, כמו במערבולת בים, הניסיון להיחלץ ממנה בדרך שנראית הכי אינטואיטיבית (לשחות למעלה) רק תגרום לנו לטבוע, והדרך הנכונה החוצה היא לצלול.
./
יש משהו בהמולה אינסופית של מאות משתמשים ברשת חברתית, שיכול לחנוק ולהתיש. יש מקומות, שדווקא אלה המעיזים לכתוב את כל האמת לפנים, שיש להם דעה וביקורת, דווקא הם מקבלים לא פעם מטח מתלהם של תגרנות מקלדת בשפת שוק. זו כיכר העיר החדשה, שבה סקילה היא עניין של מה בכך. כאילו שבכמה מילים אישיות והגיגים הפכת את עולמם של אחרים. כאילו שאין לך ממש זכות לכתוב כזה דבר. מאת כל אלה השמים עצמם להיות שומרי מוסר מטעם עצמם, מתלהמי הפוליטיקה הקיצוניים, פמיניסטיות רדיקליות, מטרידנים סדרתיים, המאוהבים הפגועים, האידאולוגים והמפגינים, האקטיביסטים הצדקנים, כל אלה הם הפטרונים של העת הוירטואלית החדשה.
.
עד מהרה אנו למדים שלמי שצבר לעצמו עשרות קוראים וזכה לפופולאריות, יש מגבלות גדלות והולכות לגבי המושג "פגיעה ברגשות הציבור". לפעמים נדמה שסוגיית חופש הביטוי היא אחת הפתלתלות ומסובכות שקיימות בדמוקרטיה. הגבול בין חופש הביטוי לחופש השיסוי (או חופש הביזוי), כפי שכינה השופט בדימוס אהרון ברק, הוא גבול מטושטש, שלרוב מבחינים בו רק אחרי שנחצה.
.
זה לא שונה ממדיות אחרות. לינצ' תקשורתי הוא גם כוח העם נגד שלטון מושחת או ספקי שרותים נצלניים. כך שבמיוחד בחיים הציבוריים, משנה מאד את מי עיצבנת, מי החברים שלך ומה הם יודעים עליך. בזירה הזו, כולנו חשופים, כולנו חושפים וכולנו חושבים משהו. אולי הדבר הכי חשוב הוא לדעת לבחור את מבקריך. לבחור איזו ביקורת אמורה להכנס פנימה ואיזה לא רלוונטית. כי אצלנו, הרבה יותר מידי אנשים ששים לעשות ביקור נזק בנפשו של הזולת, תחת איצטלת "אל תעלב או משהו, אבל אני חושב ש.."
.
